לרקוד עם מצלמה: חוויות מסדנה אישית לצילום לעיוורים

פנים ברקע של השמיים מציצות מבין חיבור של עצים ומים,

המים פורצים למעלה ונעים למטה, ממוחזרים

המראה שובה לבב ועיניים.

"גם אם הייתי אני, הרואה, מצלמת - לא הייתה יוצאת לי תמונה כזו", אומרת אלונה, אז סטודנטית לצילום.

כשעה לפני כן, אלונה מתחילה את הסדנה שלנו:

- "אז בואי נתחיל, כאן העדשה, כאן לוחצים. אני אכוון את המצלמה, בואי נלחץ יחד לאט וחזק יותר."

"יכול להיות שאני אראה אחרת? הרי כל המראות נעלמו מעיני ונותרו בלבבי", אני חושבת לעצמי.

יחד אנו מחזיקות את המצלמה, אני חשה את הכפתור העגול הבולט מתוך כל המצלמה המגושמת הענקית.

- "כווני", אומרת לי אלונה, "אני כמוך לא יודעת מה את מצלמת."

- "איך יצא?", אני שואלת

- "נסי לכל הכיוונים והזויות. צלמי ואחר כך נבדוק", אלונה נוטעת בי ביטחון; 'מה שיהיה - יהיה'.

אני כעת משתוללת עם המצלמה, כמעט רוקדת, ובאותו זמן אני נזכרת איך שלא יצא לי לאחרונה לעשות כאוות נפשי. החופש הזה מקנה לי אשליה נהדרת של שחרור כל הגבולות. אשליה כאילו אני רואה שוב.

לפתע שמעתי קול מוכר של עובדת עירייה, שבמקרה עברה וחזתה בי עם המצלמה

- "נורית הראיה חזרה לך?!"

אני עונה "כן" בעיני רוחי, ומחייכת.

קול של עובד נוסף מצד אחר הצטרף: "נורית, את גדולה, נראה - צלמי אותי"

- "תעמוד ליד השלט, רק תשמיע לי קול", אני עונה.

אני מכוונת את המצלמה אל עבר קול הצחוק המתגלגל. גם אני צוחקת, ספק ממבוכה, ספק מהתפעלות עצמית. או שאולי נדבקתי בצחוקו של אדם שיש לי איתו היסטוריה של עבודה משותפת והמחשבה איך שהחיים הביאו את האנשים שידעו לעודד אותי כשהייתי רואה והם ממשיכים לצחוק איתי.

איזו חוויה.

- "בואי נבדוק עוד כיוונים", אלונה הצלמת ממשיכה, " שבי על הברכיים, עשי ספורט צלמי מלמעלה למטה"

בכל תמונה היא מתלהבת ואני צורחת משמחה. אור פנימי מציף אותי בתחושה נהדרת שלא חוויתי זמן רב. אני חשה שאני לוקחת לעצמי הפוגה מהחיים שלי, מהמחויבות והעיסוקים, כדי לנשום ולראות מהלב.

"אשתמש במצלמה ואצלם כמו צלמת מקצועית", חשבתי לעצמי, "ואז אראה לילדיי מה עבר עליי היום".

- "יש רוח אלונה, יש גלים בבריכה!", קראתי לעבר אלונה, בעודי ממהרת לצלם לפני שהרוח תיפסק.

שתינו נרגשות. אני צוחקת צחוק גדול ומצלמת. אני משנה כיוון, למעלה למטה ימינה שמאלה;

- "אלונה! העצים משתקפים על המים!", אני צועקת בהתלהבות.

נשמתי לרווחה את האוויר, חשתי את כל תנועות המים, שמעתי את הזרימה של המפל, אותה שאפתי מלוא ריאותיי, ורווח לי.

ברגע הזה אני מרגישה שהחיים אפשריים, עצומים, עוצמתיים; אפשר לשאוב מהטבע כוח.

"איזו קלישאה", אני חושבת לעצמי מיד, אבל כך באמת הרגשתי.

תפסתי גל על תחושת הביטחון ולפתע שמעתי את עצמי מבקשת מאלונה לצלם אותי.

עמדתי ללא נוע.

ואז חדרה בי שמחה.

עמדתי שם, מלאת חיים, ואלונה מצלמת אותי.

ובעודה מצלמת, אני חשה כמה הצילום תרם לי היום.

במשך ארבע שעות, כאילו הייתי בחופשה ארוכה, צברתי כוח, ולפתע ההתמודדות היום יומית נראתה לי קלה יותר.

והנה עכשיו, לאחר שהוצגה בתערוכת צילום בתל אביב ונמכרה לטובת תרומות לציבור העיוורים בישראל (והוחזרה אליי), הנה היא תלויה על הקיר בביתי - היצירה שלי, פרי דמיוני.

למרות העיוורון, אני עדיין יכולה לראות בדמיוני את התמונה שצילמתי כשאני מסתכלת עליה.

המסר שניסיתי להעביר ביצירה הוא מסר של חיים, רגש, שמחה, ריקוד ועוצמה; כשם שהחיים זורמים מעלה ומטה, אנחנו, בני אדם הולכים בטווח שבאמצע הולכים - שמחים, ממשיכים לחפש את אשר עושה אותנו מאושרים.

זהו סוד החיים.

מצלמה, סך-הכל מצלמה!

מה עשתה לי, ולאן הובילה אותי אלונה, שרק בסוף המפגש סיפרה לי שהיא פסיכותרפיסטית ועוסקת, בין השאר, בתרפיה בצילום לעיוורים.

חוסר ראיה? – קטן עליי. פרט טכני קטן.

עצמתם של הטבע והחיים גדול בהרבה.